<h1>סמ"ק מצוריך סימן ר"נ</h1>
<h2>דף ח.</h2>
המגביה מציאה לחבירו קנה חבירוא). בהמה של מציאה לא קנה עד שימשוך אותה או ינהיג אותה וכן בנכסי הגר היה אחד רכוב ואחד תפוס במוסרה הרכוב קנה הבהמה והמוסרה שעל לחיי הבהמה והתפוס במוסרה לא קנה אלא מה שבידו והשאר לא קנה לא זה ולא זה. א) ראובן שטען על שמעון טרחתי והראתי לך סחורה להשתכר ביני וביניך כי לא היה לי מעות ונתרצת והלכת וקנית והרוחת כך וכך חלוק לי בריוח כי שלוחי היית בחצי ושמעון משיב אמת כדבריך אבל זכיתי לעצמי ולא לך ועקרתי באותה שעה הדברים כי לא זכית בדבר ואי משום שהראית מקום אני אתן שכרך כמו סרסורים דין הוא שזכה ראובן בחצי הריוח דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ואפילו לרבא דאמר לא קנה האמר מגו דזכיה לנפשיה זכי לחבריה. ראובן שטען על שמעון הייתי עומד ברשות הרבים והיתה מרגלית מונחות בתוך ד' אמות שלי והגבהת אותה והלה משיב הגבהתי וזכיתי לי דין הוא דזכה דלא זכה ראובן שאין ד' אמות קונות במציאה אלא בסימטא ובצידי רשות הרבים אבל לא ברשות הרבים ולא בשדה אחר. ראובן שנתאכסנו לו אורחים והיה שמעון מחזר אחריהם ולקנות סחורתם אמר ראובן אני רוצה לזכות בסחורה זאת ולקנותה כי ביתי זכתה לי ושמעון קנה בשעה שלא היה ראובן בבית ותבע ראובן להחזירם לו דין הוא שיחזירנה ממתניתין זכתה לי שדי כו' (דף י"א) וגם משום ועשית הישר והטוב כדאמרינן לגבי דינא דבר מצרא, עכ"ל, פסקי' רבינו (סעדיי') [אליעזר] ב"ר נתן. [ולא הודה לו ר' אבי"ה דשאני זביני ממציאה דדילמא לא מיתרמי ליה זוזי, עכ"ל מרדכי (ב"מ סי' רל"ח)].
<h2>דף יב:</h2>
מציאת בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אע"פ שהן גדולים ומציאת בתו הנערה אע"פ שאינה סמוכה על שלחנו ואפילו מכורה לאחר הרי אילו שלו כמו שאומר התלמוד אי דאיתה לאב דאבוה הוי, וכן מציאת עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הרי אילו שלו אבל מציאת בנו שאינו סמוך על שולחנו אע"פ שהוא קטן ומציאת עבדיו ושפחותיו העברים אפילו סמוך על שלחנו הרי אילו שלהן מפני שהן אוכלין בשכרן ויתום הגדל בתוך הבית לא קרינא ביה סמוך על שלחנו אחרי שאין מוטל עליו לגמרי.
תנא בפרק קמא דבבא מציעא והמוצא שטר חוב אע"פ שחייב מודה ואע"פ שמקויים לא יחזיר דחיישינן לפרעון ולקנוניא ואע"פ שאין בה אחריות נכסים דאחריות טעות סופר הוא אם לא מפרש בהדיא בשטר בלא אחריותא) אך מצא שובר חוב או שובר כתובה והבעל מודה או המלוה מודה יחזיר דליכא למיחש למידיב). א) אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר וכעניין זה פסק רבינו משה (הלכות גזילה ואבידה פי"ח ה"א) ולקח שיטתו כר' יוסי (דף ז') וכן פסק כר' יוסי בההיא דתניא מצא שטרי כתובה בשוק אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה דשמא נפרעה הכתובה או נמחלה ואחר כך מכר הבעל הנכסים והרי היא רוצה לעשות קינוניא על הלקוחות ופירש ר"י (עי' דף י"ז תוס' ד"ה הטוען) משום תוספת איצטרך דאילו משום מנה ומאתים הא קיימא לן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום במה דברים אמורים כשנתארמלה או נתגרשה ואליבא דר' יוסי אבל עודה תחת בעלה בין ר' יוסי בין רבנן מודים שבזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה. כללו של דבר כל שטר שחוששין בו לפירעון לא יחזיר שמא נפרע החוב ואם חייב מודה ואפשר שהודה לעשות קנוניא עד שיפסיד הלוקח או מקבל מתנה שלקחו אחר זמן השטר כדי שיטרפו מידו שלא כדין הרי זה לא יחזיר אע"פ ששניהם מודים ואם החזירו כשרים וגובין מהן וכל שטר שאין בו עד לא חיישינן לא לפרעון ולא לקנוניא ולא לשמא כתב ללוות ולא לוה ויחזיר לבעליו, עכ"ל ס"ג (הלכות השבת אבידה ס' ע"ד). ב) אין האשה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ומדקדק התלמוד בזמן שהאשה מודה מיהא יחזיר לבעל (דף י"ט) וניחוש דילמא כתבה שובר ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי והלכה היא ומכרה כתובתה בטובת הנאה מניסן עד תשרי ומוציא השובר הכתוב מניסן ונטרף מן הלקוחות שלא כדין, ה"ג בספרים ישנים ורב אלפס אמר רבא ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל פי' ונאמנת בחזקת שובר מגו דאי בעיא מחלה דבין בחזקת שובר ובמחילה אינה משתלמת אלא מה שקבלה אפילו לר' מאיר דדאין דינא דגרמי בפרק הגוזל (ב"ק ק') וכן נמי משמע בפרק הכותב (כתובות פ"ה) גבי קרבתיה דרב נחמן וכן איתא בתשובת רב שלום גאון, ויש להקשות וניחוש שמא נתנה במעמד שלשתן שאינה יכולה למחול (עי' ב"מ דף כ' תוד"ה ש"מ) כמו שפרשתי במצות מקח וממכר (מצוה רס"ט) ותירץ ר"י דשמא לא תקנו מעמד שלשתן בכתובת אשה העומדת תחת בעלה דשמא לא תעמוד לגבות בו לעולם, וחולק שם אביי ואומר שאין זה החששא כלום אם יארע כך שובר בזמנו טורף, אביי לטעמיה דאמר עדיו בחתומיו זכין לו, שמיום שנחתם השובר זכה בו בעל וטורף בדין. מכאן פסק רב אלפס (ב"מ סי' רנ"ט) שאין הלכה כאביי חדא שסתם התלמוד מקשה וליחוש דילמא כתבה ליתן בניסן כו' ועוד שרבא חולק עליו וכן לפני' בפרק המפקיד (ב"מ ל"ה) שאומר שם מי ששמו לו בית דין קרקע מאימתי קנויה לו לאכול פירות אמר רבה מכי מטי אדרכתא לידיה אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו כלומר משעה שנחתמה האדרכתא אע"פ שלא הגיע לידו רבא אמר מכי שלמו ימי אכרזתא פי' שמכריזין על הקרקע לאחר כתיבת האדרכתא הרי לך שרבה ורבא חולקין על אביי לפיכך אין הלכה כמותו אע"פ שהתלמוד דוחק שם לתרץ דברי שמואל כאביי בפרק קמא (שם י"ג) אין זה תימה כל כך. שנינו בפרק הניזקין (גיטין נ"ט) לרבנן דר' יוסי והלכה כמותו מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום לפיכך אם עבר אדם וגזלן מידן אינו יוצאה בדיינין, עכ"ל ספר מצות גדול (סי' ע"ד).
<h2>דף כא.</h2>
להשיב אבידה דכתיב (דברים כ"ב) השב תשיבם. ודרשינן בפרק ב' דעבודה זרה (דף כ"ו) לכל אבידת אחיך לרבות המשומד ואפילו אם [היה] בעל האבידה רשע ואוכל נבילות לתיאבון וכיוצא בהן מצוה להשיב אבידתו אבל אוכל נבילות להכעיס הרי הוא מין והמינין והאפיקורסין [ועובדי] עבודה זרה ומחללי שבתות בפרהסיא אסור להחזיר להם אבידהא). א) [במקום שיש חלול השם חייב להחזיר אבדת גוי כאבדת ישראל ובכל מקום מכניסים כליהם מפני הגנבים ככלי ישראל מפני דרכי שלום, עכ"ל ספר המצות הגדול (סימן ע"ד)].
זה הכלל באבידה שאין בה סימנין כיון שנאבדה וידעו בו הבעלים שאבדה הרי זו בחזקת שנתיאשו הבעלים [ממנה]א) והרי היא של מוצאהב) אבל אם לא ידע שנפל הלכה כאביי דאמר לא הוי יאושג) וכל דבר שיש בו סימן הרי זה בחזקת שלא נתיאשו והמוצא אותן חייב להכריזד). א) כגון מסמר אחד או [מחט אחד או] מטבע אחד הרי אינן יכולין ליתן בהן סימן להחזירן להן, לשון ס"ג. ב) מיהו בדבר שיש קול שהוא של בעלים כגון אדם הבונה בית שיש לו קול סמוך לו לשכנים שיש לו קורות ואבנים אפילו בדבר שאין בו סימן חייב להחזיר כדפי' התוס' בההיא דשטף נהר קורה ומיירי בנהר דמתקיל דאם לא כן רחמנא שרייה, עכ"ל. ג) פי' דבר שסתמו שיתיאש הבעל כשידע שנפל ממנו ועדיין לא ידע שנפל ממנו אע"פ ששמע לבסוף שנתיאש ממנו מכל מקום באיסורה בא לידו, עכ"ל, לשון ספ' ה"ג. ד) אלא אם כן ידע שנתיאשו הבעלים כיון ששמע אותו אמר [ווי] לי לחסרון כיס וכיוצא בדברים אילו שניראין שנתיאשו הבעלים הרי אותה של מוצאה ואם כן אם מצא דבר שיש בו סימן בים ובנהר וכיוצא בהן או במקום שרובו גוים הרי זה בחזקת שנתיאשו הבעלים ממנו בשעה שנפל ולפיכך הרי הוא של מוצאו אע"פ שלא שמע הבעלים שנתיאשו ממנו, לשון ס"ג, דאמר רב אשי (דף כ"ד) מצא חבית של יין שרובי' גוים מותרות משום מציאה לקנקנה ואסור היין בהנאה. בא ישראל ונתן בה סימנין מותרת בשתיה למוצאה וכן רבא (שם) הוה קאזיל בתר רב נחמן בשוקא דגילדאי אמר ליה מצא שם ארנקי מהו אמר ליה הרי אילו של מוצאו בא ישראל ונתן בה סימנין מהו אמר ליה הרי אילו שלו (והלה) [והלא] עומד וצוח נעשה כצוח על ביתו שנפלה ועל ספינתו שטבעה בים. נשאל על אשה שאבדה קרס בשוק (באה) ושאלה היכן קרס שלך אמרה הוא בכיס בקשה אותו ולא מצאה בכיס והיו הדיינים ר"ל כיון דרבים מצויין שם נעשה כצווח על ביתו כו' ואע"ג שלא נתיאשה כשבא ליד חברתה מודי אביי ואפילו בדבר שיש בו סימן דכיון דרבים מצויין שם הוי כזוטו של ים ודיקי מהכא דהוי כצווח על ביתו כו' מיהו אין זה נכון שהרי מייתי למפרך לאביי מהא דהמוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שרבים מצויין שם הרי הוא שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן ואמאי הא לא ידע דנפל מיניה ומוקי לה משום דאדם עשוי למשמש בכיסו משמע הא לאו הכי לא הוה יאוש ואע"ג דרבים מצויין שם ואם כן כשאנו יודעין בודאי שלא נתיאש חייב להכריז, עכ"ל תו' בפרק אילו מציאות. עוד שם ליסטים מזויין וכן גזלן שנטל מזה ונתן לזה והכניסם לחצר אחר ונשארו לשם מה שנתן נתן ומה שנטל נטל דהפקר הוא כיון דחזי להו מיאש אבל גנב לא דלא גנב דקחזי ליה, לשון תו' אין מחזירין כו'.
<h2>דף כב:</h2>
המוצא אבידה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר שאינו פוסק אע"פ שיש להם סימן הרי הוא של מוצאו שנאמר [דברים כ"ב] אשר תאבד ממנו ומצאת מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם וזה נתיאש ממנהא). א) ואפילו לא ידעו הבעלים בשטיפה דהשתא ליכא יאוש בשעת מציאה והוי יאוש שלא מדעת דקים לן דלא הוי יאוש מכל מקום גבי שטיפת (ומרדה דלא פקע קדושה מינה דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא דכתיב ספר המצות הגדול (סימן ע"ד)) [נהר גזה"כ דהוי יאוש כדפי' ר"י בפרק ואלו מציאות].
ותמרי דזיקאא) שריין שהבעלים מוחלין להם ואם היו של יתומים שאינן בני מחילה אסורין וכן אם הקפיד בעל השדה והקיף מקום האילנות הרי אילו אסורים שהרי גילה בדעתו שלא מחל. א) פי' שהרוח משיר ונפ"מ אם ראהו בשעה שנפלה ממנו וקבלה או יצא לו לזה שום אבידה בעיר דחייב להחזיר וכי לא ידע של מי הוא לא יחזיר דהא ליכא סימן, עכ"ל רבי"ן.
<h2>דף כה.</h2>
מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז אם נראה שדבר שאין בו סימן בא מדבר שיש בו סימן כגון כלים ולפניו פירות כיס ולפניו מעותא) ולפי אותן החלוקין שמפרש התלמוד וצריך עיון בס"ג. א) בא בעל סימן ולקח את שלו ואמר שזה לבד נפל ממנו זכה המוצא בדבר שאין בו סימן, עכ"ל.
<h2>דף כה:</h2>
וספק הניח לכתחילה לא יטול ואם נטל לא יחזיר לאותה מקום ואם הוא דבר שאין בו סימן יהא מונח עד שיבא אליהוא). א) מצא עיגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות וחתיכה של בשר שהיא משונה בחתיכתה וכל כיוצא באילו הואיל ויש שינוי חייב להכריז שלא עשאם הבעלים אלא לסימן וכל דבר שיש בו סימן בין דרך נפילה בין דרך הינוח בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד חייב להכריז, לשון ס"ג.
<h2>דף כו:</h2>
מצא מעות בחנות הרי אילו שלוא) בין התיבה לחנוני הרי אילו של חנוני לפני השלחני הרי אילו שלו ואמר ר' אלעזר ואפילו על גבי השלחן אפילו בדבר שיש בו סימן כדפירש בתוספות (ד"ה ואפילו) וכגון שרוב גוים מצויין שם דקיימא לן כר' שמעון דמתיר ברוב גוים ולא ברוב ישראלב) בין כסא לשולחני הרי אילו של שולחניג). א) לפי ששם מצויין בין גוים בין ישראל, לשון ס"ג. ב) וכן פסק רב אשי והא דמוציא מעות בבתי כנסיות כו' מוקי לה שם בבתי כנסיות דידן וכו' ושכיחי בהו גויים, פירש רש"י שאותו כסא השולחני יושב עליו, לשון תו' (שם). ג) המוצא מעות בכיס או כיס כמו שהוא חייב להכריז המוצא מעות בגל או בכותל ישן הרי אילו שלו שאומר(ים) אני של אמוראיים היו והוא שמצא אותם מטה מטה וגם העלו חלודה אבל אם נראין הדברים שהם מטמון חדש אפילו לא נסתפק לו הדבר הרי זה לא יגע בהן שמא מונחין שם אע"פ שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו לא יקנה כאן מפני שזה דבר שאינו עשוי לימצא. הגה"ה, ועוד פירש רבינו משה הטעם שזו חשובה כאבודה ממנו ומכל אדם וקל וחומר ומה אבידה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאה זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם ואבוד ממנו ומכל אדם, עכ"ל המיימון (הלכות גזילה ואבידה פט"ז ה"ח). והריב"ן פירש דהוי חצירו הבאה לו אחר מכן [שה]כלי היה טמון מימי האמוריים ועדיין לא היה חצירו עד לאחר מכן, ע"כ הגה"ה, מצאו בכותל חדש אם המטמון מוכיח שהוא לבעל הבית הרי הוא שלו כיצד הסכין קתו מוכיח אם הוא מלגאו הוא של בעל הבית ואם הוא מלבר הרי הוא של מוצאו ואם כיס הוא פי הכיס מוכיח ואם מוכיח שהוא לאחד מן השוק הוא של מוצאו [ואם נמצא] תוך הכותל מלא מהן חולקין, עכ"ל ס"ג. הגה"ה, היה בתוך הכותל מעות או לשונות של זהב שאין שם מוכיח מחציו ולחוץ של מוצאו מחציו ולפנים של בעל הבית ויראה לי שאין הדברים אמורים אלא כשטען בעל הבית שהטמון שלו או שהיה יורש שאנו טוענין לו שמא של אביו הן אבל אם הודה שהיא מציאה הרי היא של מוצאו לפיכך אם היה משכיר ביתו לאחרים הרי הן של שוכר האחרון ואם השכירו לג' גוים באחת הרי עשהו פונדוק וכל הנמצא בו אפילו בתוך הבית הרי הוא של מוצאו מפני שאינו יכול לטעון שהם שלו או שהוא טמן שהרי עשהו פונדוק, עכ"ל מיימון (שם ה"ט). הלוקח פירות מחבירו או ששלח לו חבירו פירות ומצא בתוכן מעות נוטל ומכריז מצאן מפוזרות הרי הן שלו אמר ריש לקיש לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית חייב להחזיר ודוקא שדשן בעל הבית בעצמו אי נמי על ידי עבדיו ושפ' הכנענים שידן כידו אבל לקחן בעל הבית מן התגר אין חייב להחזיר, עכ"ל ר"א.
<h2>דף כח:</h2>
בפרק אלו מציאות (דף כ"ח) אמרינן המוצא אבידה חייב להכריז עליה וכשהוא מכריז מכריז שם האבידה ואינו חושש לרמאין לפי שאינו מחזיר אלא על סימנין מובהקין פי' חשובים לאפוקי גרועין דמובהק ממש לא בעינן רק גבי גט ומובהק כגון מדה ומניין ומשקל או מקום האבידה ודווקא בממון אבל בגט אין מחזירין אלא בסימן מובהק יפה יפה כגון נקב יש בצד אות פלוניא). באו שנים זה נותן [סימנין] וזה נותן סימנין כמו שנותן האחד לא תנתן לא לזה ולא לזה אלא תהא מונחת עד שיודה האחד לחבירו או יעשו פשרה ביניהם. אחד נותן סימנין ואחד מביא עדים ינתן לבעל העדים. זה נותן סימן וזה נותן סימן ועד אחד הרי העד כמי שאינו ומניח. מצא שמלה וכן כל כיוצא בזה זה מביא עדי אריגא שארגו לו וזה הביא עדים שנפלה ממנו ינתן לעדי נפילה. זה נתן מדת ארכה וזה נתן מדת רחבה ינתן למי שנתן מדת ארכה שאיפשר ששיער הרמאי מדת רחבה כשהיו הבעלים מלובשין ממנה. זה כיון מדת ארכה ורחבה וזה כיון מדת משקלותיה ינתן למי שכיון מדת משקלותיהב). א) ובתו' (פ"י ה"ג) [פי' דג'] גווני מובהקין נינהו (כדמובא) [כדמוכח] פרק אילו מציאות (ב"מ כ"ז ע"ב ד"ה ואנא, ובתוס' הרא"ש), עכ"ל. ב) [ובתוספתא מחלק בין בגדים שאין דרך לשקול למתכת שדרך לשוקלן, וצ"ע בס"ג]. [דין אדם שמצא מעות בחפירה של חבירו שאדם אחד הניחם שם דהם למוצאן ואין לבעל הבית כלום בהם דאין חצרו קונה אע"ג דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו מכל מקום נהי דלא בעינן דעת לקניה בעינן שתהא המציאה רגילה שם אינמי דווקא כשהבית שלו קודם שראה המציאה אבל היכא שאין הבית שלו הרי הוא של מוצאו וכן הוכיחו רבותינו בפרק אילו מציאות, עכ"ל תו' (דף כ"ו). ראה חבירו שנפל ממנו דינר בתוך החול או בתוך העפר ונעלם ממנו הרי זה כנופל לים או לנהר והרי הוא של מוצאו שהרי נתייאש ממנו מפני שאין בו סימן ואפילו ראה אותו מביא כברה לחפש אחריו בדעת רעועה הוא מחפש בדרך שמחפשין בעפר שאר הבלשין שלא נפל מהם כלום שמא ימצאו מה שנפל לאחרים כך הוא מחפש ולא (לפני) מפני שלא נתיאש, לשון המיימון (הלכות גזילה ואבידה פרק י"ד ה"ט). ראובן שנפל ממנו כיסו בשוק שרבים מצויין שם ומצאו שמעון והלה נותן סימנים אע"ג (דבקי בדין) [דבקו הדין] אינו חייב להחזיר כדאמר ר' יצחק אדם חייב למשמש בכיסו בכל שעה מכל מקום חייב להחזיר משום לפנים משורת הדין דכתיב אשר יעשון וכדאמר רב תיתי לי דעבדי לפנים משורת הדין. ראובן מכר לשמעון בית שהיה של אבותיו ומצא שמעון מציאה בכותל דין הוא שהם של שמעון דתניא יכול לומר לו של אמוריים הוא הכא נמי של גוים הוא אבל אם בנאוהו אבותיו של ראובן זכה בהם ראובן ואם דרכו להשתכר לאחרים הרי הוא של אחרון שדר בו לפני קניית שמעון כדפרכינן (ב"מ כ"ו) ואמאי ליזיל בתר בתרא ומשני דליכא למיקם. ראובן שלח פירות לשמעון ומצא בו מרגלית ונודע לראובן ותבעו לדין דין הוא שזכה שמעון כדתנן (שם כ"ו) לקח פירות ומצא בתוכו מעות הרי אילו שלו דאיכא למימר אימר מעלמא אתו ואם ראובן נותן לו סימנים יחזיר לו כדמסיק התם, עכ"ל פסקי רבי' אב"ן הראש"ה. משחרב בית המקדש התקינו שיהיו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות משרבו האנסין שאומרים אבידה של מלך היא התקינו שיהיה מודיע לשכיניו ומיודעיו ודיו הכריז או הודיע ולא באו הבעלים תהיה המציאה מונחת אצלו עד שיבא אליהו. וגרסינן בפרק הכונס (ב"ק נ"ו) שומר אבידה רבה אמר הרי הוא כשומר חנם לפטור מגניבה ואבידה ורב יוסף אומר כשומר שכר דמי מפני שעוסק במצוה ועל ידי כך פטור מליתן פרוטה לעני וכמה מצות כל זמן שטורח בהשבתה ואי איפשר לקיים שניהם וכיוצא בזה בכל מקום כל העוסק במצוה פטור מן המצוה. פסק רב צמח גאון וכן פסק ר"י (שם בתוספות ד"ה בההיא) שהלכה כרבה וריצב"א ור"א פסקו כרב יוסף, עכ"ל סמ"ג.
מצא דבר שיש בו רוח חיים והרי הוא צריך להאכילו אם הוא דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מיטפל בהן י"ב חדש מיום המציאה ושוכרו ולוקח שכרו ואם היה שכרו יותר הוי היותר לבעלים וכן התרנגולין מוכר(ין) ביציהם ומאכיל(י)ן כל י"ב חדש ומכאן ואילך שם דמיהן ומניחן והרי הן שלו ושל בעלים בשותפות כדין כל השם מחבירו ורש"י פירש שם דמיהן ומניחן מוכרן ומניח הדמים אצלו. ומוצא עגלים וסייחין של רעייתא גדולים שרועים (בכורות) [בשדות] מיטפל בהן ג' חדשים של פטימתא בריאה שצריך לפטמו בבית ל' יום מצא קטנים וכל שצריך לפטמו בבית שטיפולו מרובה משויו מטפל בהן ג' ימים מכאן ואילך מוכרן בבית דין. וכן פירות שהתחילו לרקב וכל כיוצא בהן מוכרן בבית דין, מה יעשו בדמים ינתנו למוצאן ואז יש לו רשות להשתמש בהן ולדברי רבה שפסקינן כמותו על ידי כן חייב בגניבה ואבידה אבל נאנסו לא, במה דברים אמורים בדמי האבידה כגון שמכר האבידה אבל במעות אבידה שמצא מעות אבידה כגון בכיס או במגדלין לא ישתמש בהןא). א) לפיכך אינו עליה כשומר שכר, לשון ס"ג.
<h2>דף כט:</h2>
וצריך לבקר האבידה ולבדקה כדי שלא תפסיד ותאבד מאליה שנאמר והשבות לו ראה האיך תשיבנו כיצד מצא כסות של צמר מנערה אחת לל' יום ולא ינערה במקל ולא בשני בני אדם ושוטחה על גבי מטה לצרכה אבל לא לצורכו ואם נזדמנו לו אורחים לא ישטחנה בפניהם אפילו לצרכה שמא תגנב. מצא כלי עץ ישתמש בהן כדי שלא ירקבו כלי נחושת ישתמש בהן בחמין אבל לא על ידי האור מפני שמשחיקן. כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן. מצא מגרפות או קרדומות ישתמש בהן בעצים רכין ולא בקשין שמפחיתןא). מצא זהב או כלי זכוכית וכסות של פשתן הרי זה לא יגע בהן עד שיבא אליהו וכשם שאמרו במכירה כך אמרו בפיקדון שהלכו בעליו למדינת הים. מצא ספרים קורא בהן אחת לל' יום ואם אינו יודע לקרא גוללן כל ל' יום ולעולם לא ילמד בהן לכתחילה ולא יקרא בהן פרשה וישנה ולא יקרא פרשה ויתרגם ולא יפתח יותר מג' דפין ולא יהיו שנים קורין בשני עניינים שמא ימשוך זה מכאן וזה מכאן ויקלקל הספר אבל הן קורין בענין אחד. מצא תפילין שם דמיהם ומניחן ומעכבן לעצמו ואין צריך למוכרן לאחר כמו גבי גבאי צדקה שדבר מצוי ביד הכל ואינן עשויין אלא למצותן בלבד. א) ומי שמוצא מציאה בביתו של ישראל או בחצרו והוא משתמר חייב ליתן לו לפי דחצרו קונה לו והוא הדין אם קנו בני אדם סחורה בביתו של ישראל או בחצרו אם הוא רוצה חצרו וביתו קונה לו שלא מדעתו והא דאיתא פרק אילו מציאות אם היה משכירו לאחרים אפילו מצא בתוך הבית הרי הוא שלו מיירי שבעל הבית מצאו וקאמר אפילו מצאן בתוך הבית ויש לנו לומר שהן של שוכר הרי הן שלו אם מצא שום מציאה בביתו או בשדיהו הוי שלו דהוי כמשתמר דפרשי אינשי מיניה ומשתמר, עכ"ל עץ חיים.
<h2>דף לג.</h2>
אבידתו ואבידת רבו ואבידת אביו ואבידת אמו אבידתו קודמת לכל אדם, אבידת אביו ואבידת רבו אבידת רבו קודמת והוא שיהיה רבו מובהק ואם היה אביו שקול כנגד רבו אבידת אביו קודמתא). א) אביו ורבו נושאים במשא מניח של רבו ואחר כך מניח של אביו אביו ורבו שבויים בשבייה פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו ואם היה אביו תלמיד חכם פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו מנהני מילי אמר רב יהודה אמר רב אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לכל אדם אמר רב יהודה כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך כלומר כל המונע עצמו מלעשות או מלסייע את חבירו כדי שלא יעני סוף בא לידי עוני, עכ"ל רב אלפס (סוף פרק אילו מציאות).
